מאיה בנבנישתי
את הכל אני מספרת לזגוגית החלון
היא סורקת אותי דרך החושך
אבל את החלל הריק אני רוצה לתרגם לך
בין מר לקר אני שופכת את המים הרותחים שלי
תוהה אם אתה אוהב אותי עם הריאה הנכונה.
הייתי רוצה שתראה אותי כל הזמן
כמו רקדנית בתוך קופסא כשמציצים
רציתי לספר לך
את הכל אני מספרת לזגוגית החלון
היא סורקת אותי דרך החושך
אבל את החלל הריק אני רוצה לתרגם לך
בין מר לקר אני שופכת את המים הרותחים שלי
תוהה אם אתה אוהב אותי עם הריאה הנכונה.
הייתי רוצה שתראה אותי כל הזמן
כמו רקדנית בתוך קופסא כשמציצים
רציתי לספר לך
רשומות
אהבתי מאוד את שתי השורות הראשונות יחד עם האחרונה. האמירה באמצע לא עוררה אותי. אולי זה שיר שצריך להיכתב מחדש עם פחות "הייתי רוצה" ועם יותר חלונות וחשכה.
השבמחקאהבתי את השיר OO אבל..לא בדיוק הבנתי..מזאת אומרת שהיא אומרת פתאום "את החלל הריק אני רוצה לתרגם לך"...ולא הבנתי איך מתקשר "הריאה הנכונה"
השבמחקמהי באמת הריאה הנכונה ? ואיך אפשר לאהוב איתה ? זה מעניין אותי מבחינה מקצועית.
השבמחק:חשפנית לילה מזדמנת
ח.ל.מ יקרה,
השבמחקהתקלת אותי בשאלתך. הכוונה בשיר הייתה שהאיבר הנכון לאהבה הוא הלב. עצם ההעתקה של רגש האהבה – ושל רגש ככלל – אל איבר אחר, מסמל את חוסר היכולת לאהוב. את בלתי האפשריות שבאהבה עצמה. נרמז שאהבה היא דבר כה מסובך ואולי אף בלתי אפשרי במסגרת ההתייחסות של השיר, שהמושא שהשיר פונה אליו הוא מושא שכבר בראשית רעיון האהבה אצלו משהו משובש. לכן רגש האהבה מועתק אל הריאה.
מקווה שעניתי היטב על שאלתך,
מאיה
נוריקו היקרה,
השבמחקאת צודקת – אני ממש שמחה ששמת לב לפתאומיות שבה השיר עובר מדיבור על דבר אחד לדיבור על דבר אחר,
זה חלק חשוב מאוד מן הכוונה: השיר כתוב כמעין פלימפססט, כלומר: הוא כתוב בתור מכתב שחלק או הרוב מן הכתוב בו נמחק. מה שאנחנו קוראים בסופו של דבר הוא טקסט חסר. טקסט שלפעמים העיקר ממנו נעדר. וזו הייתה הכוונה כאן. זה ששמת לב לכך מאוד משמח אותי ואני שמחה שהצגת את זה כשאלה.
בנוגע לריאה הנכונה – אני מעתיקה כאן את מה שהשבתי במקום אחר - הכוונה בשיר הייתה שהאיבר הנכון לאהבה הוא הלב. עצם ההעתקה של רגש האהבה – ושל רגש ככלל – אל איבר אחר, מסמל את חוסר היכולת לאהוב. את בלתי האפשריות שבאהבה עצמה. נרמז שאהבה היא דבר כה מסובך ואולי אף בלתי אפשרי במסגרת
ההתייחסות של השיר, שהמושא שהשיר פונה אליו הוא מושא שכבר בראשית רעיון האהבה אצלו משהו משובש.
לכן רגש האהבה מועתק אל הריאה.
אני מאוד מקווה שעניתי ותודה רבה על השאלה,
מאיה.
אנונימי יקר,
השבמחקייתכן שאתה צודק. אף כי אני לא בטוחה איזה שיר זה היה מהווה רק עם שתי השורות הראשונות והשורה האחרונה. אבל אני אנסה לחשוב על כך. ככלל אני מנסה באמת לעשות כפי שכתבת ולא לתת נוכחות גורפת כל כך לדיבור ישיר על עצמי בשירה. לא תמיד זה מצליח. אבל אני מסכימה עם המחשבה. ניסיתי לייחד את המקום הנכון לחושך, אבל בסופו של דבר זהו שיר על הניסיון ליצור קשר עם אדם. ועל בלתי האפשריות של הפנייה.
אני מקווה שהצלחתי במה שביקשתי. השיר הקודם, to you, מדבר על אותו הדבר וגם שם יש התייחסות לחושך. אולי חושך הוא מעין מטאפורה להיעדר תקשורת. אני מודה לך שעוררת אותי לחשוב על כך.
מאיה.
התקלת אותי בשאלתך. הכוונה בשיר הייתה שהאיבר הנכון לאהבה הוא הלב. עצם ההעתקה של רגש האהבה – ושל רגש ככלל – אל איבר אחר, מסמל את חוסר היכולת לאהוב.
השבמחקאת בלתי האפשריות שבאהבה עצמה. נרמז שאהבה היא דבר כה מסובך ואולי אף בלתי אפשרי במסגרת ההתייחסות של השיר, שהמושא שהשיר פונה אליו הוא מושא שכבר בראשית רעיון האהבה אצלו משהו משובש. לכן רגש האהבה מועתק אל הריאה.
מקווה שעניתי היטב על שאלתך,
מאיה
11 באפריל 2010 16:34
הבנתי רק את הפיסקה הראשונה של תשובתך אך לא את חלקה השני {שאותו ריווחתי} כמו כן
לא הבנתי את בלתי האפשריות שבאהבה עצמה. מדוע היא בלתי אפשרית לך ?
מדוע האהבה היא דבר כה מסובך בשבילך ?
מדוע המישהו או המישהי בשיר חסרי יכולת לאהוב ?
מה מסמלת הריאה בעינייך ?
מה שכן חבל לי שלא למדתי את הטריק המקצועי כיצד לאהוב עם הריאה (: זה בטח היה מוסיף לי יחודיות ועוד קצת ביקוש לשירותי המקצועיים (:
:חשפנית לילה מזדמנת שנית
ח.ל.מ יקרה,
השבמחקאני מוצאת את שאלותייך מאוד אישיות, ויש לי משהו לומר על ההעתקה הזו של
מושא ההתבוננות מהשיר - אליי :
אני ,ואולי אנשים כותבים ככלל, אבל אדבר בשם עצמי, לא רואה ביצירות שלי הזמנה לדיאלוג אינטימי עליי, אלא כדבר המתקייים לעצמו. כלומר, היצירות מבקשות להצביע על עצמן,
ועל העולם שמתקיים בהן.
ממספר תגובות שקיבלתי ממדיומים שונים, נראה כי זו נטייה חדשה, "ריאליטי"טיסטית ,
או פסיכופתולוגית,לרצות למתוח חץ מהיצירה על מנת לדון ביוצר. דבר שהוא מסוכן וקשה
גם למחשבה התרבותית כולה,וגם ליוצר עצמו. במקומון תל אביבי עשו את אותו מעשה
בסופשבוע האחרון לסופר יואל הופמן, וניסו לברר עם הקולגות שלו מיהו אותו פרופסור
שהוא מלעיג עליו בספר שלו, במה שלא היה אלא דמות המגלמת בתוכה את היחס האירוני
והביקורתי של הופמן לאקדמיה כולה. הטשטוש הזה שבין התבוננות באמנות לבין התבוננות
(מציצנית, חודרנית) באמן,הוא טשטוש מסוכן בעיניי, ומעבר לכך שהוא פוגע באמן,
הוא בעצם מפורר את היסוד של היחס בין האדם הקורא לספרות. הספרות נמצאת שם על מנת שיקראו אותה ויחשבו עליה, ולא על מנת לקרוע איזה פרגוד דמיוני מאחוריו יושב הסופר. או במילים אחרות, יותר ברורות, לרצות לחשוף את ערוותו כשזו נפשו שפרושה לפניך.
בכבוד רב,
מאיה בנבנישתי.
מאיה נכבדה,
השבמחקאת כתבת לי
"את בלתי האפשריות שבאהבה עצמה."
וזאת הרי ידוע שהאהבה היא כן אפשרית . ולכן שאלתי אותך שאלה מתבקשת מדוע היא אינה אפשרית לך !
ולתוכנה של תגובתך {אני פותחת בציטוט מתגובתך הקודמת אלי} "הכוונה בשיר הייתה שהאיבר הנכון לאהבה הוא הלב. עצם ההעתקה של רגש האהבה – ושל רגש ככלל – אל איבר אחר, מסמל את חוסר היכולת לאהוב... , שהמושא שהשיר פונה אליו הוא מושא שכבר בראשית רעיון האהבה אצלו משהו משובש. לכן רגש האהבה מועתק אל הריאה" וכעת אני מוצאת שאת מפנה את אותה אצבע מאשימה שהפנית בשירך אל מושאו, אלי. וכך את כותבת לי כעת
"ויש לי משהו לומר על ההעתקה הזו של מושא ההתבוננות מהשיר - אליי :אני ..., לא רואה ביצירות שלי הזמנה לדיאלוג אינטימי עליי, אלא כדבר המתקייים לעצמו. כלומר, היצירות מבקשות להצביע על עצמן, ועל העולם שמתקיים בהן. הטשטוש הזה שבין התבוננות באמנות לבין התבוננות(מציצנית, חודרנית) באמן,הוא טשטוש מסוכן בעיניי, ומעבר לכך שהוא פוגע באמן,הוא בעצם מפורר את היסוד של היחס בין האדם הקורא לספרות. הספרות נמצאת שם על מנת שיקראו אותה ויחשבו עליה, ולא על מנת לקרוע איזה פרגוד דמיוני מאחוריו יושב הסופר. או במילים אחרות, יותר ברורות, לרצות לחשוף את ערוותו כשזו נפשו שפרושה לפניך."
משמע את מטיחה בי במרומז את אותה אשמה שהטחת במושא שירך.
מה צר שעלי להסיק מתוך כך שאת מצויה בבעיה כלשהי. אם מושא אהבתך אינו יכול לאהוב כיוון שכבר בראשית רעיון האהבה אצלו משהו משובש. ואם אני אינני יודעת כיצד יש לקרוא {וסביר , גם אם לא כתבת זאת. שאת חושבת שכבר בראשית משהו משובש ביחסי לאמנות} שירה ואמנות. המסקנה היחידה הנובעת מכך היא שמשהו בדיאלוג שלך עם המציאות לקוי. שכבר בראשית תפיסתך את המציאות ואת הסובבים אותך, משהו לקוי .
בנוסף אני מסבה את תשומת ליבך לכך שקומוניקציה עם הכתוב אפשרית רק אם העולם שאותו הוא מתאר ניכר או מובן לקוראים. לכך כוונו שאלותי. מה צר שאת משתמשת בדוגמת הופמן שממש. אבל ממש. אינה ממין העניין. בעוד שבמקרהו של הופמן השאלה הייתה חטטנית וכוונה לחיטוט במיהו המודל ששימש לו בכתיבתו. במקרה שלך השאלות כולן כוונו להבהרת המשמעות הפנימית והסמליות שעמדה מאחרי התיאור. אין לי שום עניין לדעת מה שמו של המודל או באיזה גיל הוא היה או צורתו החיצונית. שאלתי:
לא הבנתי את בלתי האפשריות שבאהבה עצמה. מדוע היא בלתי אפשרית לך {=לתפיסתך}?
מדוע האהבה היא דבר כה מסובך בשבילך {=לתפיסתך}?
מדוע המישהו או המישהי בשיר חסרי יכולת לאהוב ?
מה מסמלת הריאה בעינייך ?
לקרוא לכך "התבוננות(מציצנית, חודרנית) באמן,הוא טשטוש מסוכן בעיניי, ומעבר לכך שהוא פוגע בקורא {!!!},הוא בעצם מפורר את היסוד של היחס בין האדם הקורא לספרות."
אבל אני מבינה אותך. ומתכבדת בהתיחסותך למרות הכל.
:חשפנית לילה מזדמנת
מתכבדת בהתייחסותי אך מכנה אותי משוגעת. (מי ש"יחסה אל המציאות ואל הסובבים אותה לקוי"). אני לא ממש יודעת מה להגיד יותר, אם מי שמבקש
השבמחקלנהל אתי דיאלוג קורא לי משוגעת.
אולי בפעם הבאה באמת אחבוש את מצנפת המשוגעים שלי.
ויותר ברצינות - התגובה הזו הייתה אמורה להימחק, כי היא מכילה תוכן פוגעני. היא לא נמחקה, וכשעמדתי למחוק אותה, החלטתי שבעצם לא. אני חושבת שמה שהצבת כאן, ההתיימרות להיות תרבותית ולנהל דיאלוג, תוך כדי שאת מכנה אותי משוגעת, זו מעין תעודת עניות לעצמה.
ואולי מחר בכל זאת אמחק את התגובה.
מיואשת מאלימות בלוגרית,
וכבר לא מכבדת בכלל,
מאיה.