מאיה בנבנישתי
הבתים ברחוב היו מסוידים לבן, אלו מהם שסוידו אך לפני זמן מה התבלטו בפס הצבע הטרי שהפריד בינם לבין המשך המלט הזרזיפי של הקיר. הפרחים שהיו שתולים במשעול לצד הבתים היו רעילים, הם היו פרחים זעירים, שגדלו בקבוצות, צבועים בצבעי צהוב וורוד. הילדים אמרו אחד לשני לא לקטוף אותם, והורים ביקשו מילדיהם לא להביא אותם הביתה. שיחי הפרחים צמחו באדמה שהייתה תחומה באבן שפה אפורה, ששימשה – כמו קירותיהם החיצוניים של הבתים – משתנה לכלבים. הילדה לא אהבה את הדרך לבית הספר. האספלט במגרש החנייה שנבנה בין בית הספר לביתה היה ישן מאוד, ובקיץ תמיד התאבך ממנו ריח ביאושים. זה, נבע מצפרדע הזבל הירוקה שעמדה בקצהו של מגרש החנייה, שתמיד הייתה פתוחה ומכותרת על ידי שקיות זבל קרועות, שהמיצים שנבעו מהן עלו והתאבכו לאדים של צחנה. הירידה ממגרש החנייה הזה הייתה בת שלושה שלבים, והייתה עשויה בכל אחד מחלקיה מירידת עגלות ומדרגות, כך שיכולת לבחור באיזו מן השתיים לרדת ממנו. מתחת לירידה השתרע שביל, שעבר על פני שני גני שעשועים; הראשון שבהם היה גן מדושא, בגן הדשא הקטן עמד מתקן, עשוי מעץ, ומסביבו כמה מטרים רבועים של דשא. היה דבר אחד לגבי הגן הזה שהילדה חיבבה – מדי בוקר, היו ממטרות מהזות את הדשא. משום שהיו אלו ממטרות בעלות עצמה, ורק מטרים ספורים של דשא, היו הממטרות מרטיבות את השביל ואת כל החולפים על פני הגן. הילדה אהבה לעבור בממטרות מבלי להירטב. זו הייתה מיומנות שלה. היא תמיד עברה את השביל מבלי שטיפה אחת תנחת על ראשה. אחרי גן הדשא היה גן נוסף, חולי, שאדמת החול בו הייתה רווייה בחצץ. החול היה צהוב, ומשופע בשברי בקבוקים. בגן הגדול עמדו נדנדות, כמה מקלטים, ומתקני טיפוס. הילדה לא נטתה חיבה לגן. אבן השפה של הגן הייתה חומת אבן קטנה, נמוכה, ממנה הייתה הילדה יורדת מטה אל דרך מרוצפת שהוליכה אותה לבית הספר. במעלה השביל המרוצף אבני שפה אדמדמות, חלקלקות, הייתה הילדה עולה, עד שרגליה בלמו אותה בשערי בית הספר. בית הספר היה מבנה גדול, רחב, שקירותיו החיצוניים גם הם היו עשויים מלט זרזיפי.
נטיפי המלט של בית הספר היו גדולים יותר, וצבעם צהבהב. שביל שקלאס מצוייר באבן גיר הוליך לכניסה לבית הספר. בפנים היה חושך. ציוצים וצווחות של מכרסמים כלואים היו נישאים באוויר, וריחה המעומעם של נסורת רטובה. הילדה היססה עם נעליה בפאתי בית הספר, קדימה הופיעו פניה של המנהלת. הן חייכו לעברה, מפודרות, ושיניים בוהקות הבליחו חליפות מביניהן. הילדה נבלעה בפנים. לאט, כשהתרגלה לאור שהיה מעומעם יותר מזה שבחוץ, ראתה את כלוב המכרסמים. הם התרוצצו מבוהלים מאחורי הרשת, וציוציהם החדים שרקו ועלו באוויר. הילדה לא התקרבה אליהם על מנת לא להבהיל אותם. לפניה, ניצב גרם המדרגות. היא חככה בסוליות נעליה אם לעלות בהן או לא, אבל זרם הילדים שניתח מהר פנימה במעלה המדרגות נשא אותה אחריו כמו נחשול של מטדורים ושוורים שהואצו, מעוורים שניהם, אל תוך הזירה. במעלה המדרגות השתרע רחב ורם חללה של הקומה הראשונה. בחלל זה היו כל הכיתות הראשונות. חללה של הקומה הראשונה היה אפל מאוד. קירותיו היו צבועים צבעי שמן בוהקים, כחול ואדום, שטיבם השומני הבהיק באפילה. הקירות היו גבוהים כמו קירות קתדראלה. הילדה לא ראתה אחת אבל היא קראה עליהן בספרים. בתוכה, נמצאה הכיתה שלה. היא הייתה בה כל היום ואז הורשתה לחזור הביתה. הביתה היה טוב. בבית ישבו איתה אביה ואמה, והם אכלו בשולחנם מלא באור. אביה היה שואל אותה שאלות על הדברים שקראה ולמדה בבית ספר, והיא הייתה מספרת לו על מנת לשמוע אותו מתרעם ואומר, בעודו מושיט את ידו אל עבר קערת הסלט, שעליה לומר למורתה שטעתה. לפעמים היא הוכיחה את אביה, ולפעמים אביה הוכיח את מורתה, אבל לרוב היו היא ואביה וטווים את הסיפור יחד, כשהוא משחרר לה קצוות חוט של הסיפור שהכיר, והיא משלימה אותו בקומה זקופה, בעודה מתרוננת בכיסאה. אמה הייתה מחייכת ואביה היה מספר לאמה על יומו בעבודה. אילו עניינים מצחיקים וחריפים התנהלו שם, הילדה מתחה את בהונותיה רחוק ככל שיכלה. אמה שאלה אותה אייך היה היום שלה בבית הספר, והיא הייתה נושאת אליה עיניים מוזרות, כאילו שאלה אותה דבר שאין לשאלו.
כשיום הלימודים היה נגמר, היה עליה לחזור הביתה בזמן לארוחת צהריים. לפעמים שכחה.
פעם אחת בחרה דרך אחרת הביתה מבית הספר, ובדרך פגשה איש מעניין ישוב על ספסל. היא ישבה לידו ושוחחה, וכשנרדם ישבה לידו על המדרגות ברחוב ועשתה את שיעורי הבית שלה. כשחזרה פניה של אמה היו נפוחות ואדומות, כאילו בכתה. איפה היית אמה שאלה אותה, והיא ענתה, בבלבול, הייתי ברחוב. היא ניסתה לזכור שאסור לה להתמהמה הביתה בדרכה מבית הספר.לפעמים הדרך הביתה זימנה דברים איומים. פעם אחת, שגם בה בחרה באותה דרך אחרת מבית הספר, חבורה של נערים קראה לעברה, הם ידעו את שמה. היא נבלמה כשקראו לה, משום שידעה כי לא הכירה שום נערים. כל הנערים, שגם נערות ישבו ביניהם, היו לבושים שחור, ולילדה היה נדמה ששיערם היה שחור כולו גם הוא. הם ישבו מקובצים וצמודים זה לזה על ספסל למרגלות גרם המדרגות הענק. היא מיקמה את מבטה בנערים ואז הלאה מהם והחלה ללכת בשנית. שוב קראו הנערים בשמה. היא הסתובבה אליהם בחדות, ובכעס בקולה שאלה מה אתם רוצים ממני? הנערים לא צחקו, כי אם חייכו ברכות, כמו הייתה הילדה ברייה מצחיקה, מתוקה, שאמורה להכיר בהם אך אינה מזהה את פניהם. הם שתקו במשך דקה ארוכה. הילדה עמדה במתח, מצפה לתשובה. ציפורניה הקטנות היו מתחפרות בבשר שבתוך כף ידה. הוא הווריד, ונקודות לבנות הופיעו בו כמו תולעים זורחות. אנחנו רוצים נשיקה אמרה אחת הנערות מביניהם, ונקבה שוב בשמה. אייך אתם יודעים אייך קוראים לי? שאלה הילדה. התולעים הזורחות הזדחלו מתחת לעורה. הן היו שמחות שם, מקרינות את עצמן לכל מקום. הנערה נקבה שוב בשמה, מה זאת אומרת אמרה אנחנו מכירים אותך, את לא זוכרת אותנו? קולה נשמע כמו בכי. הם כולם נראו בוכים, אבל עולצים באותה מידה. כמו חבורה של מתאבלים צבועים. אני לא מכירה אתכם אמרה הילדה בבעתה, והחלה נרתעת לאחור. היא האיצה את צעדה ומיהרה במעלה המדרגות. קולה של הנערה עלה שביר ודק, כמו בכי, בבקשה אמרה בבקשה הילדה עצרה רק תני לנו נשיקה אחת הילדה הרגישה את לבה, מאוד גדול וכבד, הוא היה יותר משהצליחה לשאת. כמו מזוודה מלאה וגדולה, או משלוח המנות שהכינה אמה לחיילים ושנאלצה לסחוב לבית ספר מבלי לראות לאן היא הולכת, והניחה את ראשה מצדו כך שעורפה כאב כשהגיעה לבית ספר. הוא משך בה למטה עכשיו והציק לה, נישא ומתנדנד כמו נתח קצבים. היא תלתה עיניים מפוחדות בחבורת הנערים, שישבו מצופפים על הספסל כמו חבורה חייכנית של עורבים. במהרה, לפני שתספיק לעצור בעד עצמה, ירדה ונטעה נשיקה בלחי הנערה, ולפני שתיאלץ לנשק את כל החבורה בזקה במעלה המדרגות כמו רוח, או כלב פיסח, ושמעה את הנערה קוראת אליה, בצריחת מעונים איומה, כמו היה גופה עולה בלהבות. כשסיפרה את הסיפור לאימה – לחייה עוד רטובות מדמעות – אמה הראתה לה, בהיסוס, את גב ילקוטה, עליו היו כתובות – בצבע כסף בוהק – ארבע האותיות של שמה.
אבל באותו היום, כשבית הספר נגמר, היא רק ליוותה כמה ילדים הביתה לפני שנפנתה ללכת הביתה בעצמה. היא רק ליוותה אותם מעט. במורד דרך הלבנים האדמדמות. רק שלושים פסיעות מבית הספר. או שלושים וחמש עשרה. לא הרבה. השמיים היו תכולים מאוד ומלאים בעננים. השמש זרחה כבכל יום. אבל היה נדמה שהשמש נעה, כמו לא יכלה להישאר איפה שהייתה. היא ליוותה את הילדים, והזמן היה כה נוזלי סביבה. השמש נעה בדרך כה מוזרה. השמיים התכולים כמו הקדירו והבהירו חליפות, והיא תמהה כשהביטה בהם. הילדים שיחקו משחק, היא לא הייתה בטוחה מה המשחק היה, אבל היא עמדה והתבוננה. עמדה והתבוננה שעה שהילדים שיחקו. זה רק היה דקות או שעות ספורות אחרי שהצלצול האחרון פסק, והשמיים עוד עמדו תכולים מאוד אף שנעו חליפות. פתאום – הכל הקדיר. אף ילד לא עמד סביבה. והאוויר סביב היה שחור מאוד; היא הייתה לגמרי לבדה.
היא נשאה את עיניה, אך לא ראתה אף אדם. בראשה חשבה שראתה את דיוקנו האפור של אביה. הוא עמד והביט בה זועם, כמו פסל, וככזה ידעה שאין דבר שביכולתו לעשות. היא רצה הביתה, רגליה גומאות את המרחק כמו לא היה אלא הבלחים של לילה, והגיעה אל ביתה, היא פתחה את השער של הבית שעמד במקומו, והקולות שבקעו מהחלון לא היו הקולות שהכירה. היא דפקה נרגשות על הדלת, ואישה זרה פתחה אותה. היא נשנקה ולא ידעה מה לומר. היא זיהתה את הסורגים מאחוריה, וגם את העץ שעמד מאחוריהם בחצר האחורית המרוצפת, אבל האישה השמנמנה והחייכנית בכניסה לא הייתה אמה, והאור הלבן העכור שעמד בחלל הבית, מאיר אותו אך בקושי, לא היה האור בביתה. בכפות ידיים מזיעות היא התנצלה והחלה מסתובבת לאחור. בדממה, הלכה בחזרה לבית הספר, כדי להמתין שם עד הבוקר הבא.
רשומות
