מחווה ראשונה ליואל הופמן

עופר טיסר

כשהוא עבר את מפתן הדלת עופר גיהק וגם שעצר את נשימתו הוא גיהק והיה אח"כ צריך לחרבן וחשב שהוא צריך לקרוא וחשב שהוא צריך לקרוא והספר קוריקולום ויאטה נפל מראשות המיכל לאסלה מההדף של סגירת הדלת‬‬




מאיה בנבנישתי

מזמור אהבה למיכאל ואלה

מזמור אהבה זה עם פרחים ופרפרים
ביום המתגלה מחדש לאחר תנומה
[ומדוע זה שותפתנו לשולחן הספרייה
היא כה זועפת, וכי מלמלנו תוך שינה?]
מוקדש לאלה. בין גרגירי האבק
המרחפים באור של קומות שניות
של ספריות באשר הן, ומבין
דפיהן הצחים של ספריו של יואל הופמן
[התגלויות פפירוסיות] הזדקר
ראש מלא תלתלים וראה כי יום.
אף כי בחינות ועבודות של תום סמסטר
באות לקברנו, ואף כי ארבע שנות
של היות האדם לבד מאפילות ומערפלות
את שכלנו, אין ספק כי היום הוא יום.
יש רדת בו לשתות מים מן הברז הנובע
מתי-מעט [ופעולה זו דומה ליניקה ]
ויש לכת בו ממקום למקום, במורד
ובמעלה מדרגות, שהן כמו הדרך
הנחפזת של החיים עצמם [האמנם
היו לנו חיים לפני אלה ובהם היינו ב'
שהיא שניים בעולם? אך בקושי אנחנו
זוכרים, יקיצות משותפות והליכות משותפות
לשם ולשם, וישיבה ביחד בלחש בשולחן
בבית קולנוע, כדי לא להפריע לסרטים
הנמצאים בהפסקה, ובתוך מלבן אחד
משתומם של מיטה שגבהה בין לילה,
ומשני עבריו המקבילים של שולחן
בית הקפה, שם בעלי בית הקפה, האתיופי,
שאל אותנו, “הכי כייף זה בסופשבוע,
חוזרים הביתה מהצבא, עושים אהבה?”
ואנחנו לא הבנו וביקשנו אותו לחזור
שוב ושוב על שאלתו עד שנבך. ואנחנו
נבכנו. רצינו לקרוא על שם בעלי בית הקפה הזה
בת, אבל מצאנו את עצמנו [תחת אותה שמש מוכרת
צהובה שלא משתנה ושבה ומגלה לנו את עצמנו
חיים עם פנים ועיניים ושערות שונים] א' שהיא
רק האני הנפרד של כל אחד מאיתנו ועכשיו
סבתא של מי מאיתנו מתה. [והוא נמצא והולך
תחת אותה שמש ליד קופת החולים,
ורואה את בית הקפה ורואה את בעליו האתיופי
ורואה את הרחובות הלא משתנים התדיר משתנים ].
על כל זאת אנו אומרים שצריך לחיות או שאולי אין ברירה,
ובכל זאת אנחנו חיים. מאוד הסכמנו עם חנוך לוין ומה שאמר
[ההשפלה הגדולה, שהיקר לך מכל מת ואתה מחרבן על האסלה]
ובכל זאת, ועל מנת שלא נחשוב שכל שישים השנים הקרובות
יהיו ההשפלה הגדולה שלנו, אנחנו מחפשים אהבה כמו כלב
מרחרח אחר סימני ההשתנה שקדמו לו. אנחנו תוהים אם האהבה
נמצאת בערים. אנחנו מברכים את אלה היוצאת להלסינקי לראות
את הקרח מיתמר מן העצים.
שם, בהלסינקי, יהיה בניין גדול ואנשים יבואו ויצאו מתוכו.
הוא יהיה כתיבת נוח ובחוץ יתרחש המבול. הכל ייספה במעטה לבן של שלג
ואלה תישא את עיניה מעבר לחלונות הזגוגיתיים.
שם, באישוניה, הכל יקרה, היא תראה את הלבן הגדול והלבן הגדול יראה אותה,
היא תימס לאורו של התנור.
בכיתות ישבו אנשים רבים ולהם לא יהיה שיער שחור
לה יהיה מה להגיד על זה.
אנשים רבים שלא מכירים אותיות שמיות יביטו אל תוך מחברתה וינשמו בחופזה.
רגליה על המיטה יהיו שוות באורכן והיא תנסה למדוד עימן את גודלן של השמיכות.
יהיה בכי גדול ותהיה גם צעקה. בסופו של דבר שפתיה יוגפו צמודות מעל למעיל האדום.
ומבט של מדבר יינשא להן. בני האדם מכנים זאת silence ובפינלנד זה אולי מכונה ovdanium
להכל תהי תקומה. רבי נחמן – זאת קראתי בכרזה התלויה בשוק מחנה יהודה – אומר כי יש להאמין שכל אשר קילקלת, בכוחך יש לתקן.
אלה נושמת את ימיה האחרונים בהלסינקי מעל לסוודר. הליפסטיק על שפתיה מעורר
בה החשש כי מילותיה אינן מובנות. היא חורטת שוב ושוב את הסימן @ על דפי נייר לאנשים בלונדינים. בראשה היא מתקנת כי שיערה שלה אינו שחור, אך שיערם שלם הוא לבן.