מאיה בנבנישתי
ברחוב שלי יש מגרש חנייה שלא ריצפו אותו מחדש המון זמן; האספלט שם גבשושי. הוא מלא במכוניות ישנות, וגם בסירה אחת. אני לא יודעת למה סירה חונה ברחוב, אבל יש סירה. מעל החנייה יש חומת אבן, גבוהה ועשויה מאבנים, ובראשה שורה של בתים. בעבר השני של המגרש יש כמה בניינים, בהם חיים אנשים שאני לא מכירה. ליד הבניינים אין יותר-מדי עצים. עצים זה לא משהו שהעיר שלנו מצטיינת בו. בעיקר יש חול. גם ליד הבניינים יש, והרבה, מלא באבנים קטנות. העצים שם שתולים במרחק גדול מדי מן הבניינים מכדי להצל עליהם, ובמרחק רב מדי מהגדר מכדי להצל על הרחוב. בין הבניינים יש מגרש, כל המתקנים בו עשויים ממתכת שהצבע שלה הספיק להתקלף זמן רב לפני שעברתי לכאן. הם לוהטים משמש. ביום ההוא הלכתי ברחוב. הלכתי על פני מגרש החנייה, וכל המכוניות שחונות שם, הסירה החונה בטח הייתה שם גם, כשלפתע שמעתי יללה. עצרתי. אני יודעת לזהות חתול כשאני שומעת אחד, אז שיערתי שהקול בא מכיוון הפח, אבל חתולי הרחוב בשכונה שלנו לא מייללים. הסתובבתי, וזה באמת היה חתול. לא קטן במיוחד, ג'ינג'י. הסתכלתי על החתול. החתול הסתכל בי. הוא יילל. “מה?” שאלתי, הוא בא אליי, נעמד מתחתיי והביט בי. הבטתי בו בחזרה. הייתי לא רחוקה מהבית. יכולתי לראות אותו מאיפה שעמדתי. ידעתי שנתקעתי עם החתול. הייתה בעיה - אמא שלי שונאת חתולים. היינו באירוע הזה כבר כשהייתי ילדה קטנה – המון פעמים. כל כמה חודשים, כל ילד, בכל עיר, מוצא כמה חתלתולים נטושים. הם קטנים, והם עיוורים, והם מגששים בצמא אחר אמא שלהם, והם בוכים. הוא ממתין בסבלנות כמה שעות – הוא יודע שאסור להתקרב לגורי חתולים כי אמא שלהם לא תאכיל אותם אם יהיה להם ריח של בני אדם – אבל האמא לא באה. אז הוא אוסף אותם. לוקח אותם בקרטון. מציע אותם לאנשים. יושב איתם בחוץ. כל מיני ילדים אומרים אולי אבל אחר כך חוזרים ומושכים בכתפם "אמא שלי לא מסכימה", הוא הולך הביתה, שם קצת חלב בקערה, הם לא שותים אותו. הם קטנים. הם עיוורים. החלב קר מדי. הם מתרטבים כשדוחפים את הראש שלהם לתוכו ומתנערים מהר כמו ציפור קטנה. הוא מביט בהם בייאוש ולא יודע מה לעשות. הוא חוזר הביתה שוב, בסתר, [אבא ואמא נורא יכעסו ] ומחפש אחר ספר הטלפונים, הוא אף פעם לא השתמש בו בעבר, הוא מנסה לזכור את סדר האותיות, הוא מחפש "צער בעלי חיים", הוא מוצא, הוא מתנשם, הוא מתקשר [מבט הצידה, לראות שאף אחד לא בא], אבל ב"צער בעלי חיים" האיש אומר לו שהם לא מקבלים יותר חתולים. שאין להם מקום. שהחתולים שמגיעים לשם, אם אף אחד לא מאמץ אותם, הם ממיתים אותם בתוך שבוע. הוא נבהל ומנתק. לא אומר תודה לאיש. הוא יושב עם קרטון הגורים המייללים לבד בפארק. ואז בתוך אחד המתקנים, להתגונן מפני הרוח. נעשה קר, והוא רוכס את המעיל שלו. הוא מביט בחתולים, שמנסים לינוק את החלב שנשפך מהרצפה הרטובה של קופסת הקרטון. הוא מנסה ממש חזק לא לחשוב על שום דבר, בפרט לא על החתולים. מחשיך, והוא יודע שהוריו יתחילו לדאוג אם לא יחזור הביתה. אז הוא לא מביט בחתולים כשהוא עוזב, והוא מנסה לא לחשוב עליהם כשהלילה נעשה קר וקר יותר. ובבוקר הוא שוכח.] אני מביטה בחתול בחוסר אונים, והולכת, אבל החתול הולך אחריי. אני מגיעה לשער של הבית, ומסתובבת להביט על החתול. הוא מיילל. אני חושבת "אולי יש מישהו שאוכל להתקשר אליו". הבוס שלי אוהב חתולים. המורה שלי לתיאטרון מחטיבת הביניים אוהבת חתולים. אני מביטה סביבי, כאילו לשיחי הפרחים עיניים ופה והם עשויים לספר, ומרימה את החתול. אני פותחת את הדלת של הבית [פלדלת, צבועה לבן, שוליה והידית שלה צבועים טורקיז מתכתי] וחומקת פנימה. אבא שלי שכוב על הכורסא צופה בטלויזיה [ילדים רצחו את ההורים שלהם, הורים רצחו את הילדים שלהם, רפי רשף ודן מרגלית שואלים את הילדים וההורים מה הם מרגישים, פרשננו אברמוביץ' – עם הפנים השרופים – אומר משהו ובקולו חרון עצור ומתורבת, מרוצה מעצמו, ורוד כמו עור מקורצף של פנים] אני נועלת את עצמי בחדר, אבל החתול מתחיל ליילל. אני מתכופפת אליו ואומרת לו להיות בשקט, ומבחינה שזו בכלל חתולה. חתולה ג'ינג'ית רזה, עם עיניים מלוכסנות. אני אומרת לה להיות בשקט אבל היא ממשיכה ליילל, וליילל, ואני משתגעת כי אני חושבת "אבא שלי כבד שמיעה קצת אבל הוא לא חירש" ויש מעט צלילים חדים וצורמניית כמו יללה של חתול, מבוהל או רעב. אני חושבת "אולי היא רעבה” ומשליכה אותה לארון מתחת לשמלות ולנעליים וסוגרת עליה את הדלת של הארון, ומנסה לצאת מהחדר, אבל אז אני מגלה שזינקה החוצה לפני שיכולתי להבחין. אני מנסה את התרגיל הזה עוד פעם או פעמיים וכמעט יוצאת החוצה, אבל בכל פעם אני מגלה שנמלטה. אני כבר פותחת את הדלת פעם אחת ומגלה אותה חומקת אחרי, בין רגלי, וממהרת לדחוף אותה בחזרה ברגליי לחדר. אני מוותרת על הרעיון ללכת למטבח למצוא קצת חלב או פסטרמה, ונשארת בחדר. אני מתקשרת לבוס שלי אבל הוא לא עונה. אני שוכבת על המיטה, ומנסה להחריש בכף ידי את החתולה המבועתת שכל פעם חומקת ממני. עולה בדעתי שאני ממש לא מחבבת את החתולה הזאת. היא כל כך חסרת נחת. היא לא מפסיקה ליילל וליילל, והיא מייללת על הרצפה ומסתובבת במעגלים ומשגעת אותי. אני מסתכלת סביב אחר מעמעם רעש ומניחה דיסק בתוך המערכת ומגבירה, מקווה שכך לא שומעים שום דבר. אני מתקשרת למורה שלי לתיאטרון. היא לא עונה. אני מנסה את הבוס שלי שוב ומשאירה לו הודעה במשיבון הקולי. אני משאירה אחת גם למורה שלי. אני חושבת אם יש עוד מישהו שאוכל להתקשר אליו. החתולה נרגעת מעט, וקופצת על המיטה. אני מביטה בה. היא לא מעוררת חיבה. חתולה רזה אדמדמה, לא יצור מתוק. עייפה, אני נושאת את עיני אל התקרה ותוהה מה לעזאזל בכוונתי לעשות אם אף אחד לא יענה לי. כבר אחר הצהריים. החתולה באה ונשכבת בחיקי. בלי להאמין בסיכויי אני מרימה את הטלפון פעם בפעם ומתקשרת למורה שלי ולבוס שלי. הם מין טיפוסים כאלה. הבוס שלי הוא בודהיסט. הוא גילה את עצמו מחדש בגיל שלושים בגלל שיר. זה גרם לו לבנות ספה מענפי במבוק. ולהיעשות לבודהיסט. זו ספה יפה, ישבתי עליה פעם. המורה שלי לתיאטרון גם היא נתפסת כאדם אקסצנטרי בעיר שלנו. יש לה המון חתולים. עשרה אולי. היא מאכילה אותם בבת אחת ונותנת להם לצאת מהחלון, ושומעת אותם כשהם חוזרים. שניהם סיפרו לי, הבוס שלי והמורה שלי, שהם הגיעו לעיר שלנו בגלל הניתוק שלה מהכל. הם רצו, כך אמרו, שיניחו להם לנפשם. הם אמרו "זה הכי רחוק שיכולנו למצוא". החתולה נרגעה. התחלתי ללטף אותה. הפרווה שלה הייתה חמה. היא עצמה את עיניה. עצמתי את שלי. התעוררתי ותהיתי מתי אבא שלי ידפוק על הדלת, ואייך אצליח להסתיר את העובדה שיש חתולה בחדר שלי. זה עשה אותי מתוחה. לא היה נראה שהמורה שלי הולכת לחזור אליי. השמיים היו שקופים באותו לובן אחיד של אחר צהריים, כמו ממש לפני שמתחיל להחשיך. החתולה נרדמה. גופה ירד ועלה ביחד עם נשימותיה, ביחד עם נשימותי שלי. לא הרגשתי את המשקל שלה כמעט. היא נשמה ברוגע, הגוף שלה ירד ועלה. עיניה היו עצומות. גופה היה חם. היא הייתה מעורסלת על בטני כאילו תמיד הייתה שם. כאילו תמיד ישנה כך על גופי. היא הייתה רגועה כל כך, ליטפתי אותה. היא פקחה את עיניה לרגע, ועצמה אותן שוב. הרגשתי כאילו תמיד היינו כך, אני והיא. ליטפתי בידי את גבה. שמעתי את אבא שלי הולך במסדרון וסוגר אחריו את דלת השירותים. המורה שלי לתיאטרון לא הולכת לחזור אליי, כך הרגשתי. אין לי באמת סיכוי. החושך ירד ואמא שלי תחזור הביתה ותרצה לבדוק מה איתי. אבא שלי יתפלא שלא יצאתי מהחדר שלי אפילו פעם אחת. כולם יסתובבו במטבח ובסלון. אני לא אוכל למלט אותה החוצה עד הלילה, ולא אצליח להישאר חבויה בחדר שלי. מישהו יחפש אותי. תפסתי אותה בשתי הידיים וזינקתי לחדר של האחים שלי, פתחתי את המנעול של הדלת לחצר וזרקתי אותה החוצה. נכנסתי ונעלתי. חזרתי לחדר שלי. נשמעו יללות מבחוץ; חסרות אונים והמומות. ישבתי בחדר שלי בשפתיים מהודקות. פתאום ראיתי זוג עיניים בהירות נעוצות בי. החתולה. היא גילתה אותי בתוך החדר שלי מהחלון. היא ישבה מול החלון והביטה לתוכי כמו הביטה לתוך שיממון. ואז – זינקה על רשת החלון ושרטה אותה. ושרטה אותה, ושרטה אותה שוב. היא נאחזה בציפורניה ברשת החלון. היא טיפסה, ראיתי את הפה שלה מתעווה מרוב מאמץ, ונפלה. זינקתי אל החלון כדי לראות לאן נפלה, אבל לא ראיתי אותה. רק שמעתי אותה מייללת. שוב. ושוב. היללות שיגעו אותי. התנשמתי. הגברתי את המוזיקה. עצמתי את עיניי. אחרי כמה זמן היללות פסקו. הבטתי מחוץ לחלון, אבל לא הצלחתי לראות. הטלפון שלי צלצל. המורה שלי לתיאטרון. היא שמעה את כל עשר ההודעות שלי, והיא מוכנה לקבל את החתולה. סיפרתי לה מה קרה. “נסי למצוא אותה" אמרה, “היא חתולה מבוייתת אם היא עקבה אחרייך הביתה, היא לא תסתדר בחוץ. לא יכול להיות שהיא התרחקה.” יצאתי לחצר, חיפשתי אחריה. היא לא הייתה שם. יצאתי החוצה והתחלתי ללכת במשעול, קראתי לה. אף אחד לא בא. הגעתי למגרש החנייה שמאחורי הבלוק, חיפשתי אותה בין המכוניות. חיפשתי בפחים. חיפשתי אותה סביב הפח שבו מצאתי אותה. חיפשתי בין הבתים. היא לא הייתה בשום מקום. חזרתי הביתה והתקשרתי למורה לתיאטרון שלי "היא בטח הסתדרה איכשהו" ניסתה לנחם אותי. ניתקתי. ניסיתי לחפש אותה שוב. קראתי לה. בין הפחים. וברחוב. חזרתי לפח שבו מצאתי אותה. פתחתי אותו, הסתכלתי, אבל לא ראיתי דבר.
ברחוב שלי יש מגרש חנייה שלא ריצפו אותו מחדש המון זמן; האספלט שם גבשושי. הוא מלא במכוניות ישנות, וגם בסירה אחת. אני לא יודעת למה סירה חונה ברחוב, אבל יש סירה. מעל החנייה יש חומת אבן, גבוהה ועשויה מאבנים, ובראשה שורה של בתים. בעבר השני של המגרש יש כמה בניינים, בהם חיים אנשים שאני לא מכירה. ליד הבניינים אין יותר-מדי עצים. עצים זה לא משהו שהעיר שלנו מצטיינת בו. בעיקר יש חול. גם ליד הבניינים יש, והרבה, מלא באבנים קטנות. העצים שם שתולים במרחק גדול מדי מן הבניינים מכדי להצל עליהם, ובמרחק רב מדי מהגדר מכדי להצל על הרחוב. בין הבניינים יש מגרש, כל המתקנים בו עשויים ממתכת שהצבע שלה הספיק להתקלף זמן רב לפני שעברתי לכאן. הם לוהטים משמש. ביום ההוא הלכתי ברחוב. הלכתי על פני מגרש החנייה, וכל המכוניות שחונות שם, הסירה החונה בטח הייתה שם גם, כשלפתע שמעתי יללה. עצרתי. אני יודעת לזהות חתול כשאני שומעת אחד, אז שיערתי שהקול בא מכיוון הפח, אבל חתולי הרחוב בשכונה שלנו לא מייללים. הסתובבתי, וזה באמת היה חתול. לא קטן במיוחד, ג'ינג'י. הסתכלתי על החתול. החתול הסתכל בי. הוא יילל. “מה?” שאלתי, הוא בא אליי, נעמד מתחתיי והביט בי. הבטתי בו בחזרה. הייתי לא רחוקה מהבית. יכולתי לראות אותו מאיפה שעמדתי. ידעתי שנתקעתי עם החתול. הייתה בעיה - אמא שלי שונאת חתולים. היינו באירוע הזה כבר כשהייתי ילדה קטנה – המון פעמים. כל כמה חודשים, כל ילד, בכל עיר, מוצא כמה חתלתולים נטושים. הם קטנים, והם עיוורים, והם מגששים בצמא אחר אמא שלהם, והם בוכים. הוא ממתין בסבלנות כמה שעות – הוא יודע שאסור להתקרב לגורי חתולים כי אמא שלהם לא תאכיל אותם אם יהיה להם ריח של בני אדם – אבל האמא לא באה. אז הוא אוסף אותם. לוקח אותם בקרטון. מציע אותם לאנשים. יושב איתם בחוץ. כל מיני ילדים אומרים אולי אבל אחר כך חוזרים ומושכים בכתפם "אמא שלי לא מסכימה", הוא הולך הביתה, שם קצת חלב בקערה, הם לא שותים אותו. הם קטנים. הם עיוורים. החלב קר מדי. הם מתרטבים כשדוחפים את הראש שלהם לתוכו ומתנערים מהר כמו ציפור קטנה. הוא מביט בהם בייאוש ולא יודע מה לעשות. הוא חוזר הביתה שוב, בסתר, [אבא ואמא נורא יכעסו ] ומחפש אחר ספר הטלפונים, הוא אף פעם לא השתמש בו בעבר, הוא מנסה לזכור את סדר האותיות, הוא מחפש "צער בעלי חיים", הוא מוצא, הוא מתנשם, הוא מתקשר [מבט הצידה, לראות שאף אחד לא בא], אבל ב"צער בעלי חיים" האיש אומר לו שהם לא מקבלים יותר חתולים. שאין להם מקום. שהחתולים שמגיעים לשם, אם אף אחד לא מאמץ אותם, הם ממיתים אותם בתוך שבוע. הוא נבהל ומנתק. לא אומר תודה לאיש. הוא יושב עם קרטון הגורים המייללים לבד בפארק. ואז בתוך אחד המתקנים, להתגונן מפני הרוח. נעשה קר, והוא רוכס את המעיל שלו. הוא מביט בחתולים, שמנסים לינוק את החלב שנשפך מהרצפה הרטובה של קופסת הקרטון. הוא מנסה ממש חזק לא לחשוב על שום דבר, בפרט לא על החתולים. מחשיך, והוא יודע שהוריו יתחילו לדאוג אם לא יחזור הביתה. אז הוא לא מביט בחתולים כשהוא עוזב, והוא מנסה לא לחשוב עליהם כשהלילה נעשה קר וקר יותר. ובבוקר הוא שוכח.] אני מביטה בחתול בחוסר אונים, והולכת, אבל החתול הולך אחריי. אני מגיעה לשער של הבית, ומסתובבת להביט על החתול. הוא מיילל. אני חושבת "אולי יש מישהו שאוכל להתקשר אליו". הבוס שלי אוהב חתולים. המורה שלי לתיאטרון מחטיבת הביניים אוהבת חתולים. אני מביטה סביבי, כאילו לשיחי הפרחים עיניים ופה והם עשויים לספר, ומרימה את החתול. אני פותחת את הדלת של הבית [פלדלת, צבועה לבן, שוליה והידית שלה צבועים טורקיז מתכתי] וחומקת פנימה. אבא שלי שכוב על הכורסא צופה בטלויזיה [ילדים רצחו את ההורים שלהם, הורים רצחו את הילדים שלהם, רפי רשף ודן מרגלית שואלים את הילדים וההורים מה הם מרגישים, פרשננו אברמוביץ' – עם הפנים השרופים – אומר משהו ובקולו חרון עצור ומתורבת, מרוצה מעצמו, ורוד כמו עור מקורצף של פנים] אני נועלת את עצמי בחדר, אבל החתול מתחיל ליילל. אני מתכופפת אליו ואומרת לו להיות בשקט, ומבחינה שזו בכלל חתולה. חתולה ג'ינג'ית רזה, עם עיניים מלוכסנות. אני אומרת לה להיות בשקט אבל היא ממשיכה ליילל, וליילל, ואני משתגעת כי אני חושבת "אבא שלי כבד שמיעה קצת אבל הוא לא חירש" ויש מעט צלילים חדים וצורמניית כמו יללה של חתול, מבוהל או רעב. אני חושבת "אולי היא רעבה” ומשליכה אותה לארון מתחת לשמלות ולנעליים וסוגרת עליה את הדלת של הארון, ומנסה לצאת מהחדר, אבל אז אני מגלה שזינקה החוצה לפני שיכולתי להבחין. אני מנסה את התרגיל הזה עוד פעם או פעמיים וכמעט יוצאת החוצה, אבל בכל פעם אני מגלה שנמלטה. אני כבר פותחת את הדלת פעם אחת ומגלה אותה חומקת אחרי, בין רגלי, וממהרת לדחוף אותה בחזרה ברגליי לחדר. אני מוותרת על הרעיון ללכת למטבח למצוא קצת חלב או פסטרמה, ונשארת בחדר. אני מתקשרת לבוס שלי אבל הוא לא עונה. אני שוכבת על המיטה, ומנסה להחריש בכף ידי את החתולה המבועתת שכל פעם חומקת ממני. עולה בדעתי שאני ממש לא מחבבת את החתולה הזאת. היא כל כך חסרת נחת. היא לא מפסיקה ליילל וליילל, והיא מייללת על הרצפה ומסתובבת במעגלים ומשגעת אותי. אני מסתכלת סביב אחר מעמעם רעש ומניחה דיסק בתוך המערכת ומגבירה, מקווה שכך לא שומעים שום דבר. אני מתקשרת למורה שלי לתיאטרון. היא לא עונה. אני מנסה את הבוס שלי שוב ומשאירה לו הודעה במשיבון הקולי. אני משאירה אחת גם למורה שלי. אני חושבת אם יש עוד מישהו שאוכל להתקשר אליו. החתולה נרגעת מעט, וקופצת על המיטה. אני מביטה בה. היא לא מעוררת חיבה. חתולה רזה אדמדמה, לא יצור מתוק. עייפה, אני נושאת את עיני אל התקרה ותוהה מה לעזאזל בכוונתי לעשות אם אף אחד לא יענה לי. כבר אחר הצהריים. החתולה באה ונשכבת בחיקי. בלי להאמין בסיכויי אני מרימה את הטלפון פעם בפעם ומתקשרת למורה שלי ולבוס שלי. הם מין טיפוסים כאלה. הבוס שלי הוא בודהיסט. הוא גילה את עצמו מחדש בגיל שלושים בגלל שיר. זה גרם לו לבנות ספה מענפי במבוק. ולהיעשות לבודהיסט. זו ספה יפה, ישבתי עליה פעם. המורה שלי לתיאטרון גם היא נתפסת כאדם אקסצנטרי בעיר שלנו. יש לה המון חתולים. עשרה אולי. היא מאכילה אותם בבת אחת ונותנת להם לצאת מהחלון, ושומעת אותם כשהם חוזרים. שניהם סיפרו לי, הבוס שלי והמורה שלי, שהם הגיעו לעיר שלנו בגלל הניתוק שלה מהכל. הם רצו, כך אמרו, שיניחו להם לנפשם. הם אמרו "זה הכי רחוק שיכולנו למצוא". החתולה נרגעה. התחלתי ללטף אותה. הפרווה שלה הייתה חמה. היא עצמה את עיניה. עצמתי את שלי. התעוררתי ותהיתי מתי אבא שלי ידפוק על הדלת, ואייך אצליח להסתיר את העובדה שיש חתולה בחדר שלי. זה עשה אותי מתוחה. לא היה נראה שהמורה שלי הולכת לחזור אליי. השמיים היו שקופים באותו לובן אחיד של אחר צהריים, כמו ממש לפני שמתחיל להחשיך. החתולה נרדמה. גופה ירד ועלה ביחד עם נשימותיה, ביחד עם נשימותי שלי. לא הרגשתי את המשקל שלה כמעט. היא נשמה ברוגע, הגוף שלה ירד ועלה. עיניה היו עצומות. גופה היה חם. היא הייתה מעורסלת על בטני כאילו תמיד הייתה שם. כאילו תמיד ישנה כך על גופי. היא הייתה רגועה כל כך, ליטפתי אותה. היא פקחה את עיניה לרגע, ועצמה אותן שוב. הרגשתי כאילו תמיד היינו כך, אני והיא. ליטפתי בידי את גבה. שמעתי את אבא שלי הולך במסדרון וסוגר אחריו את דלת השירותים. המורה שלי לתיאטרון לא הולכת לחזור אליי, כך הרגשתי. אין לי באמת סיכוי. החושך ירד ואמא שלי תחזור הביתה ותרצה לבדוק מה איתי. אבא שלי יתפלא שלא יצאתי מהחדר שלי אפילו פעם אחת. כולם יסתובבו במטבח ובסלון. אני לא אוכל למלט אותה החוצה עד הלילה, ולא אצליח להישאר חבויה בחדר שלי. מישהו יחפש אותי. תפסתי אותה בשתי הידיים וזינקתי לחדר של האחים שלי, פתחתי את המנעול של הדלת לחצר וזרקתי אותה החוצה. נכנסתי ונעלתי. חזרתי לחדר שלי. נשמעו יללות מבחוץ; חסרות אונים והמומות. ישבתי בחדר שלי בשפתיים מהודקות. פתאום ראיתי זוג עיניים בהירות נעוצות בי. החתולה. היא גילתה אותי בתוך החדר שלי מהחלון. היא ישבה מול החלון והביטה לתוכי כמו הביטה לתוך שיממון. ואז – זינקה על רשת החלון ושרטה אותה. ושרטה אותה, ושרטה אותה שוב. היא נאחזה בציפורניה ברשת החלון. היא טיפסה, ראיתי את הפה שלה מתעווה מרוב מאמץ, ונפלה. זינקתי אל החלון כדי לראות לאן נפלה, אבל לא ראיתי אותה. רק שמעתי אותה מייללת. שוב. ושוב. היללות שיגעו אותי. התנשמתי. הגברתי את המוזיקה. עצמתי את עיניי. אחרי כמה זמן היללות פסקו. הבטתי מחוץ לחלון, אבל לא הצלחתי לראות. הטלפון שלי צלצל. המורה שלי לתיאטרון. היא שמעה את כל עשר ההודעות שלי, והיא מוכנה לקבל את החתולה. סיפרתי לה מה קרה. “נסי למצוא אותה" אמרה, “היא חתולה מבוייתת אם היא עקבה אחרייך הביתה, היא לא תסתדר בחוץ. לא יכול להיות שהיא התרחקה.” יצאתי לחצר, חיפשתי אחריה. היא לא הייתה שם. יצאתי החוצה והתחלתי ללכת במשעול, קראתי לה. אף אחד לא בא. הגעתי למגרש החנייה שמאחורי הבלוק, חיפשתי אותה בין המכוניות. חיפשתי בפחים. חיפשתי אותה סביב הפח שבו מצאתי אותה. חיפשתי בין הבתים. היא לא הייתה בשום מקום. חזרתי הביתה והתקשרתי למורה לתיאטרון שלי "היא בטח הסתדרה איכשהו" ניסתה לנחם אותי. ניתקתי. ניסיתי לחפש אותה שוב. קראתי לה. בין הפחים. וברחוב. חזרתי לפח שבו מצאתי אותה. פתחתי אותו, הסתכלתי, אבל לא ראיתי דבר.
רשומות
מאיה, רגישה שכמותך. לא ידעתי. נהינתי מאוד. את יודעת שאני אוהבת חתולים וגם אותך
השבמחקתמר שרעבי
כשבכיתי על החתול הקטן, הג'ינג'י, שהבאתי הביתה למרות שאסור, ולמרות שהיה ברור שלא ישרוד אפילו עוד יום אחד, והוא היה כל כך עקום ושבור ובסוף מת לי בידיים ואחי הגדול זרק אותו בפח אשפה ברחוב, הוא אמר לי: "ככה זה". אבל זה לא ככה או לא רק ככה כמו שכתבת. את עוצמת עיניים ושוכחת אבל לא. המשקל הקטן הזה עוד עליך, לא כמו עם רג'ינה השמן שמרגיש כאילו מאיה דרכה לי על הרגל :).
השבמחקהיללה שלך נשמעה אצלי בחדר.
אני נהינת לקרוא אותך מחוץ למייל, אהובה.
"פתחתי את המנעול של הדלת לחצר וזרקתי אותה החוצה. נכנסתי ונעלתי. חזרתי לחדר שלי. נשמעו יללות מבחוץ; חסרות אונים והמומות. ישבתי בחדר שלי בשפתיים מהודקות. פתאום ראיתי זוג עיניים בהירות נעוצות בי. החתולה. היא גילתה אותי בתוך החדר שלי מהחלון. היא ישבה מול החלון והביטה לתוכי כמו הביטה לתוך שיממון. ואז – זינקה על רשת החלון ושרטה אותה. ושרטה אותה, ושרטה אותה שוב. היא נאחזה בציפורניה ברשת החלון. היא טיפסה, ראיתי את הפה שלה מתעווה מרוב מאמץ, ונפלה. זינקתי אל החלון כדי לראות לאן נפלה, אבל לא ראיתי אותה. רק שמעתי אותה מייללת. שוב. ושוב. היללות שיגעו אותי. התנשמתי. הגברתי את המוזיקה. עצמתי את עיניי. אחרי כמה זמן היללות פסקו. הבטתי מחוץ לחלון, אבל לא הצלחתי לראות."
השבמחקgingercat1985
הייתי מאחוריך (המחבר:ניקולא פארג הוצאת בבל 2008 196 עמודים.) ["היא הייתה פרועה לשמצה" אמרה בריג'ט. "אתה יודע זאת מר וואק. תמיד הייתה מענה חתולים וכלבים וצובטת ילדים קטנים." "אני יודע---אני יודע." מר וואק הניע ראשו בעצב. "אבל מיס קונווי יקירתי היודעת את כי אכזריות לפעמים אינה דבר טבעי אלא תוצאה מהתפתחות איטית של הדמיון. זו הסיבה שאם את חודרת לנפשה של בחורה מבוגרת בעל התפתחות רוחנית של תינוקת את מגלה כי בהרבה מקרים אין המטורפת בעצמה מכירה בערמומיותה ובאלימות שלה. התפתחות בלתי מספקת במקום כלשהו נעוצה לדעתי בשורש של מרבית האכזריות בעולם כיום. בחורה חייבת להתפטר מדברים ילדותיים ובמיוחד מדברים תינוקיים---" הוא הניע את ראשו ופרש את ידיו. בריג'ט אמרה וקולה צרם לפתע : "כן אתה צודק. אני מבינה את כוונתך. בחורה בעלת נפש של תינוקת היא הדבר המפחיד ביותר בעולם." לוק פיצוויליאם תהה למה יכלה בריג'ט להתכוון.]