צילום וטקסט, סילאן דלאל
מתוך הערפל שנפרש על גבי שעות ההתעוררות
יצאו בני אדם אוחזים את ילדיהם בין אצבעותיהם,
גוררים את נעליהם השחורות,
נראה שעוצמים את עיניהם
בתקווה להמצא במיטה
...
אני מגלה לשניות עולם שיש להכנס
ולצאת ממנו לסירוגין
...
ישנם דברים שאני מחשיבה כברורים,
כנוטים לאמת שהיא שלי בלבד
בוודאות
מגע זגוגית במצחי,
חוסר היכולת להביע כעס,
תכניותי לסוף השבוע,
הקור השוטף את רגלי,
שיעור הסטודיו שיש ואין בכוונתי
להשתתף בו.
...
אפשר לקשור חיבה מסוימת
לעצב של כל הנוסעים עכשיו
אני שואלת בקול רם
מדוע אני חוזרת הביתה אליך
ולא אל אף אחד אחר.
רשומות
סילאן. את מוכשרת פחד ! די נדיר למצוא בן אנוש שהמימדים הטקסטואליים והמימדים הויזואליים מזווגים אצלו בצורה מרשימה כל כך !! עלי והצליחי !!!
השבמחק