מאיה בנבנישתי
עברתי על פני ביתך היום. חיכיתי בתחנת אוטובוס לאוטובוס שיאסוף אותי. זו הייתה הסעה מיוחדת לתלמידים של המשלחת הגיאולוגית. אני חייבת לנסוע לכל אחת ואחת מן המשלחות האלה. לפעמים הן בקצה השני של הארץ. כל האנשים במשלחת צעירים ממני וכולם נמצאים שם משום שהם בתיכון, אני האדם היחיד שהוא מעל שמונה עשרה, ושנמצא שם משום שלא הצליח לסיים את הלימודים שלו כמו שצריך. אני היחידה שם שאינה בת נוער בסיכון או בעלת תשוקה חולנית לאבנים או עצמות של דינוזאורים. יש שם שתי בחורות מלבדי; בחורה אחת מהודו עם קשת ירוקה לשיער וגשר בשיניים, שמצלמת את הקברים והמאובנים שאנו מוצאים, ובחורה אחרת, שטובה בלפתוח קופסאות שימורים. לשתיהן יש זנב סוס. השעון שלי צלצל מוקדם הבוקר, קמתי והלכתי למקלחת ושטפתי את הפנים שלי. הן נראו משונות במראה. ככה זה מאז שגזרתי את השיער שלי. התלבשתי בבגדים שלא היה אכפת לי שיתמלאו באבק, ולקחתי את הקלסר שהיה מלא בתרשימים של עצמות של דינוזאורים וטבלות על נדידת החול. בטח לא ידעת שחול נודד, בטח לא שמעת על זה אף פעם. אבל הוא נודד. הוא עף, נישא על הרוח, עוזב את הדיונה שנולד עליה, ועף על פני הרוח מרחק מאוד גדול. הוא עובר במים, בסוף הוא נהיה חלק מסלע, ואז הכל מתחיל מהתחלה. שמתי את הקלסר בתוך התיק, והנחתי קרואסון במיקרוגל. לחצתי על דקה, ובזמן שנותר מזגתי לי מיץ תפוזים מתוך הקרטון. הוצאתי את הקרואסון, שהיה תפוח מאוויר ולוהט, בנייר מגבת, ושתיתי את כל מה שנשאר מהמיץ, ועם הקוראסון ביד יצאתי מהבית. השמש עוד לא לגמרי עלתה ושורת העורבים מחוץ לבית שלי קראה כשחלפתי על פניה. הם תמיד יושבים על גדר נמוכה. הם עורבים גדולים, שבאו מהודו, והבריחו את העורבים המקומיים. יש להם גוף גדול הרבה יותר ומקור גדול הרבה יותר, והם שחורים כמו אבן גרניט. גירשתי אותם בידי כשחלפתי על פניהם. ירדתי במורד הרחוב. העירייה שכרה ציירים שיאיירו את תיבות החשמל, אז כל תיבת חשמל נשאה עכשיו ציור אחר. חלק של דמויות אנושיות, חלקן סצינות מתנ"ך. צייר אחד התעצל, וטייח את התיבה במלט לבן, וניקד אותו בכתמים שחורים של פרה. המרצפות האפורות הרחבות היו נקיות ומטאטא הרחובות הלך מלפניי, כשעברתי אותו נזהרתי לא לדרוך על העלים. הגדמים של הדקלים האפירו בתוך הפארק. אף אחד לא ישב בטבעת העץ הרחבה שבמרכזו, שנועדה שאנשים ישבו עליה. היה מוקדם מאוד. פניתי ימינה לרח' הדרך. המספרה עדיין לא הייתה פתוחה, אבל היו אנשים שהתגודדו מחוץ לסופרמרקט החדש שפתחו שם. עברתי את בית הכנסת, ואת בית המדרש הקטן שנפתח לידו. הלכתי בין שורות הבניינים, חציתי את הכביש במקום בו התעקל, וירדתי אל בית החולים. האוטובוס היה אמור לחכות בתחנה שמול בית החולים. אבל הוא לא היה שם. החלטתי לשבת ולחכות. ישבתי שם, הבטתי בחזית בית החולים; בקדמתו, הייתה חנייה לאמבולנסים. מצדו השמאלי, הייתה חנייה לרכבים שנשאו את הגופות אל בית הקברות. השלט של בית החולים התנוסס ירוק ומאיר מעל שער בית החולים. הוא היה חדש. אני לא חושבת שראיתי אותו בפעם האחרונה שהייתי שם. הבטתי מטה אל נעליי, ואז קמתי והתחלתי ללכת מצד לצד. היה עיצוב מיוחד לתחנה, היא הייתה מפח צבעוני, והיו חרוטות בו צורות של דקלים וגמלים, שהיוו צוהר להסתכל החוצה. מסביב לחריטות אנשים כתבו את השמות שלהם בצירוף סמלי משוואה ולבבות. לא היו הרבה גסויות. התחלתי לחשוב שאולי טעיתי בקשר למקום בו האוטובוס היה אמור לחכות, אז התחלתי ללכת, מתוך מחשבה על מקום אחר, לא רחוק משם. התחלתי ללכת אל תוך השכונות החדשות, שפחות הכרתי, הלכתי בכיוון עלייה, ואז בכיוון ירידה, חציתי שמאלה את הכביש, ואז ימינה. ואז עצרתי – לא היה לי שום מושג לאן אני אמורה ללכת. הסתכלתי מסביב כבר לא הייתי בטוחה איפה אני. המקלט מעליי, שהיה חדש, עם דלתות אדומות מברזל כבד, נראה מוכר. התחלתי לעלות במעלה הרחוב, ואז הבנתי איפה אני נמצאת. הייתי ממש מתחת לבית שלך. לא זיהיתי את השכונה כי אני תמיד באה במונית, שאני עוצרת ממש במעלה הרחוב, ושלוקחת אותי דרך הכביש העוקף מטה אל ביתך. אני תמיד מגיעה אליו מלמעלה. בין הבניינים נגלית הכניסה אל הבלוק שלך, עם גן השעשועים, בין חמשת הבניינים הלבנים השווים בגודלם. היה ברור לי שאני מתחת לבית שלך משום הפעם ההיא שהלכנו לקניות, וירדנו אל הסופר שנמצא תחת השכונה שלך. זכרתי שיש שם פנייה למשעול מוכר, שגרה בו מישהי מהכיתה שלי בתיכון. עכשיו ראיתי את השלט. התמלאתי בכזו התרגשות. בשעה הזו אתה עדיין ישן. השיער הארוך שלך דבוק לפניך, אותן לא גילחת מאז אתמול בבוקר. הפה שלך מריח משינה. הבגדים שאתה לובש נושאים את אותו ריח מדובלל של עוגיות סנדביץ' ומיץ תפוחים. אתה תמיד אוכל את העוגיות האלה מהגליל, הן גועל-נפש. אבל אתה מת עליהן. העיניים שלך עצומות אבל משום שיש לך קמטים בצידי העיניים הן נראות מכווצות. סבא שלך תמיד אומר – כמו של יפני. הוא לחם במלחמת העולם השנייה. כשהקרניים הראשונות, הישירות, של השמש יעלו, תתעורר. מבוהל תראה מה השעה ותלך דבר ראשון לצחצח שיניים, כך שלנשימה שלך יהיה ריח דק של מנטה. בחיפזון תשטוף את הפנים, ותתגלח; הריח של האפטר-שייב שלך תמיד גורם לי לעמוד בחדר אחרי שאתה חוזר הביתה, אבל אתה תמיד חותך את עצמך, ואז לא מצליח להימנע מלגרד ולגרד את הפצע עד שהוא מתמלא במוגלה ומתפתח לגולה ורודה על צוארך, שמלא בגולות כאלה. לי לא אכפת. חשבתי עליך מזרז את הוריך ללכת לעבודה, רץ לפתוח את המיטה, תוחב את דוגי לחדר האמבטיה, מתעלם מהיבבות בשעה שאתה הולך לחפש בארון מצעים לבנים נקיים. בודק שיש חלב במקרר, וביצים, ובננות. ומוציא את הבננות החוצה כדי להפשיר אותן. אתה לא אוכל בננות- אבל אני תמיד אוכלת אחת אחרי, כשאנחנו ניאותים לקום מהמיטה. חיוך ענק על פניי. בשעה הזו של היום בתי השחי שלך מריחים מתוק. עוד כמה רגעים אני אבוא אליך, ואתכרבל לצדך, והאף שלי ייתחב לתוך הגומה הזו מתחת לזרוע, שיש בה את הפלומה הדקה ביותר של שיער. כמו של אפרוחים. השמש מציפה את החדר שלך, שהוא כולו לבן. אתה תמיד עומד ממתין מאחורי הדלת, או מוזעק מחדר האמבטיה שם אתה מוחה את הדם מצווארך או מרטיב את השיער כולו במים כאילו היית כלב. תמיד כה מופתע למצוא אותי מאחורי הדלת, כאילו במעין נס הגעתי לשם. התחלתי לעלות לכיוון הבית שלך, כל כולי מתוחה באחת כאילו העירו אותי מתרדמה של אלף שנים. המרצפות הורודות הקטנות הרגישו כמו פרחים תחת הנעליים שלי. ראיתי את הקצה של הבניין שלך מציץ מעל המקלטים. ואז נזכרתי. השנה היא לא אלפיים ושלוש. אתה אינך כבר שלוש שנים. אני לא נוסעת במונית. אתה לא גר שם יותר. עמדתי.
ציפורים החלו מצייצות מעל המקלטים. הנערה שעמדה מולם כמו רואה חיזיון בתוך ראשה הרימה את ידיה אל צדעי ראשה. צעקות החלו. הציפורים היו חסרות נחת. מכוניות לא נעו בשכונה. השמש היטתה את קרניה הלבנות במלוכסן כך שנדמו לאבק או גשם. הטלפון של הנערה צלצל. זו הייתה אימה. היא רצתה לדעת נעלמה. היא הייתה אמורה לעלות על אוטובוס באותו בוקר, על מנת להצטרף למשלחת הגיאולוגית. המדריך טלפן אליה מודאג כשלא הגיעה לאוטובוס.
עברתי על פני ביתך היום. חיכיתי בתחנת אוטובוס לאוטובוס שיאסוף אותי. זו הייתה הסעה מיוחדת לתלמידים של המשלחת הגיאולוגית. אני חייבת לנסוע לכל אחת ואחת מן המשלחות האלה. לפעמים הן בקצה השני של הארץ. כל האנשים במשלחת צעירים ממני וכולם נמצאים שם משום שהם בתיכון, אני האדם היחיד שהוא מעל שמונה עשרה, ושנמצא שם משום שלא הצליח לסיים את הלימודים שלו כמו שצריך. אני היחידה שם שאינה בת נוער בסיכון או בעלת תשוקה חולנית לאבנים או עצמות של דינוזאורים. יש שם שתי בחורות מלבדי; בחורה אחת מהודו עם קשת ירוקה לשיער וגשר בשיניים, שמצלמת את הקברים והמאובנים שאנו מוצאים, ובחורה אחרת, שטובה בלפתוח קופסאות שימורים. לשתיהן יש זנב סוס. השעון שלי צלצל מוקדם הבוקר, קמתי והלכתי למקלחת ושטפתי את הפנים שלי. הן נראו משונות במראה. ככה זה מאז שגזרתי את השיער שלי. התלבשתי בבגדים שלא היה אכפת לי שיתמלאו באבק, ולקחתי את הקלסר שהיה מלא בתרשימים של עצמות של דינוזאורים וטבלות על נדידת החול. בטח לא ידעת שחול נודד, בטח לא שמעת על זה אף פעם. אבל הוא נודד. הוא עף, נישא על הרוח, עוזב את הדיונה שנולד עליה, ועף על פני הרוח מרחק מאוד גדול. הוא עובר במים, בסוף הוא נהיה חלק מסלע, ואז הכל מתחיל מהתחלה. שמתי את הקלסר בתוך התיק, והנחתי קרואסון במיקרוגל. לחצתי על דקה, ובזמן שנותר מזגתי לי מיץ תפוזים מתוך הקרטון. הוצאתי את הקרואסון, שהיה תפוח מאוויר ולוהט, בנייר מגבת, ושתיתי את כל מה שנשאר מהמיץ, ועם הקוראסון ביד יצאתי מהבית. השמש עוד לא לגמרי עלתה ושורת העורבים מחוץ לבית שלי קראה כשחלפתי על פניה. הם תמיד יושבים על גדר נמוכה. הם עורבים גדולים, שבאו מהודו, והבריחו את העורבים המקומיים. יש להם גוף גדול הרבה יותר ומקור גדול הרבה יותר, והם שחורים כמו אבן גרניט. גירשתי אותם בידי כשחלפתי על פניהם. ירדתי במורד הרחוב. העירייה שכרה ציירים שיאיירו את תיבות החשמל, אז כל תיבת חשמל נשאה עכשיו ציור אחר. חלק של דמויות אנושיות, חלקן סצינות מתנ"ך. צייר אחד התעצל, וטייח את התיבה במלט לבן, וניקד אותו בכתמים שחורים של פרה. המרצפות האפורות הרחבות היו נקיות ומטאטא הרחובות הלך מלפניי, כשעברתי אותו נזהרתי לא לדרוך על העלים. הגדמים של הדקלים האפירו בתוך הפארק. אף אחד לא ישב בטבעת העץ הרחבה שבמרכזו, שנועדה שאנשים ישבו עליה. היה מוקדם מאוד. פניתי ימינה לרח' הדרך. המספרה עדיין לא הייתה פתוחה, אבל היו אנשים שהתגודדו מחוץ לסופרמרקט החדש שפתחו שם. עברתי את בית הכנסת, ואת בית המדרש הקטן שנפתח לידו. הלכתי בין שורות הבניינים, חציתי את הכביש במקום בו התעקל, וירדתי אל בית החולים. האוטובוס היה אמור לחכות בתחנה שמול בית החולים. אבל הוא לא היה שם. החלטתי לשבת ולחכות. ישבתי שם, הבטתי בחזית בית החולים; בקדמתו, הייתה חנייה לאמבולנסים. מצדו השמאלי, הייתה חנייה לרכבים שנשאו את הגופות אל בית הקברות. השלט של בית החולים התנוסס ירוק ומאיר מעל שער בית החולים. הוא היה חדש. אני לא חושבת שראיתי אותו בפעם האחרונה שהייתי שם. הבטתי מטה אל נעליי, ואז קמתי והתחלתי ללכת מצד לצד. היה עיצוב מיוחד לתחנה, היא הייתה מפח צבעוני, והיו חרוטות בו צורות של דקלים וגמלים, שהיוו צוהר להסתכל החוצה. מסביב לחריטות אנשים כתבו את השמות שלהם בצירוף סמלי משוואה ולבבות. לא היו הרבה גסויות. התחלתי לחשוב שאולי טעיתי בקשר למקום בו האוטובוס היה אמור לחכות, אז התחלתי ללכת, מתוך מחשבה על מקום אחר, לא רחוק משם. התחלתי ללכת אל תוך השכונות החדשות, שפחות הכרתי, הלכתי בכיוון עלייה, ואז בכיוון ירידה, חציתי שמאלה את הכביש, ואז ימינה. ואז עצרתי – לא היה לי שום מושג לאן אני אמורה ללכת. הסתכלתי מסביב כבר לא הייתי בטוחה איפה אני. המקלט מעליי, שהיה חדש, עם דלתות אדומות מברזל כבד, נראה מוכר. התחלתי לעלות במעלה הרחוב, ואז הבנתי איפה אני נמצאת. הייתי ממש מתחת לבית שלך. לא זיהיתי את השכונה כי אני תמיד באה במונית, שאני עוצרת ממש במעלה הרחוב, ושלוקחת אותי דרך הכביש העוקף מטה אל ביתך. אני תמיד מגיעה אליו מלמעלה. בין הבניינים נגלית הכניסה אל הבלוק שלך, עם גן השעשועים, בין חמשת הבניינים הלבנים השווים בגודלם. היה ברור לי שאני מתחת לבית שלך משום הפעם ההיא שהלכנו לקניות, וירדנו אל הסופר שנמצא תחת השכונה שלך. זכרתי שיש שם פנייה למשעול מוכר, שגרה בו מישהי מהכיתה שלי בתיכון. עכשיו ראיתי את השלט. התמלאתי בכזו התרגשות. בשעה הזו אתה עדיין ישן. השיער הארוך שלך דבוק לפניך, אותן לא גילחת מאז אתמול בבוקר. הפה שלך מריח משינה. הבגדים שאתה לובש נושאים את אותו ריח מדובלל של עוגיות סנדביץ' ומיץ תפוחים. אתה תמיד אוכל את העוגיות האלה מהגליל, הן גועל-נפש. אבל אתה מת עליהן. העיניים שלך עצומות אבל משום שיש לך קמטים בצידי העיניים הן נראות מכווצות. סבא שלך תמיד אומר – כמו של יפני. הוא לחם במלחמת העולם השנייה. כשהקרניים הראשונות, הישירות, של השמש יעלו, תתעורר. מבוהל תראה מה השעה ותלך דבר ראשון לצחצח שיניים, כך שלנשימה שלך יהיה ריח דק של מנטה. בחיפזון תשטוף את הפנים, ותתגלח; הריח של האפטר-שייב שלך תמיד גורם לי לעמוד בחדר אחרי שאתה חוזר הביתה, אבל אתה תמיד חותך את עצמך, ואז לא מצליח להימנע מלגרד ולגרד את הפצע עד שהוא מתמלא במוגלה ומתפתח לגולה ורודה על צוארך, שמלא בגולות כאלה. לי לא אכפת. חשבתי עליך מזרז את הוריך ללכת לעבודה, רץ לפתוח את המיטה, תוחב את דוגי לחדר האמבטיה, מתעלם מהיבבות בשעה שאתה הולך לחפש בארון מצעים לבנים נקיים. בודק שיש חלב במקרר, וביצים, ובננות. ומוציא את הבננות החוצה כדי להפשיר אותן. אתה לא אוכל בננות- אבל אני תמיד אוכלת אחת אחרי, כשאנחנו ניאותים לקום מהמיטה. חיוך ענק על פניי. בשעה הזו של היום בתי השחי שלך מריחים מתוק. עוד כמה רגעים אני אבוא אליך, ואתכרבל לצדך, והאף שלי ייתחב לתוך הגומה הזו מתחת לזרוע, שיש בה את הפלומה הדקה ביותר של שיער. כמו של אפרוחים. השמש מציפה את החדר שלך, שהוא כולו לבן. אתה תמיד עומד ממתין מאחורי הדלת, או מוזעק מחדר האמבטיה שם אתה מוחה את הדם מצווארך או מרטיב את השיער כולו במים כאילו היית כלב. תמיד כה מופתע למצוא אותי מאחורי הדלת, כאילו במעין נס הגעתי לשם. התחלתי לעלות לכיוון הבית שלך, כל כולי מתוחה באחת כאילו העירו אותי מתרדמה של אלף שנים. המרצפות הורודות הקטנות הרגישו כמו פרחים תחת הנעליים שלי. ראיתי את הקצה של הבניין שלך מציץ מעל המקלטים. ואז נזכרתי. השנה היא לא אלפיים ושלוש. אתה אינך כבר שלוש שנים. אני לא נוסעת במונית. אתה לא גר שם יותר. עמדתי.
ציפורים החלו מצייצות מעל המקלטים. הנערה שעמדה מולם כמו רואה חיזיון בתוך ראשה הרימה את ידיה אל צדעי ראשה. צעקות החלו. הציפורים היו חסרות נחת. מכוניות לא נעו בשכונה. השמש היטתה את קרניה הלבנות במלוכסן כך שנדמו לאבק או גשם. הטלפון של הנערה צלצל. זו הייתה אימה. היא רצתה לדעת נעלמה. היא הייתה אמורה לעלות על אוטובוס באותו בוקר, על מנת להצטרף למשלחת הגיאולוגית. המדריך טלפן אליה מודאג כשלא הגיעה לאוטובוס.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה